סר פטריק גדס (1854-1932)
נולד ב1854 בעיר באלטר שבסקוטלנד.
1874-1878 למד בקולג' המלכותי של מכרות בלונדון.
1888-1919 כיהן כיו"ר לבוטניקה באוניברסיטת דנדי.
1919-1924 כיהן כיו"ר לסוציולוגיה באוניברסיטת בומביי.
1932 קיבל תואר אבירות, זמן קצר לפני מותו.
ידוע כביולוג והוגה חדשני, מאבות התכנון האורבני, המושתת על יסודות חקר החברה והפרט, הטופוגרפיה והאקלים.
מגדולי מתכנני הערים של תחילת המאה ה-20.
מייסד גישת התכנון האזורי, אשר רואה בעיר חלק בלתי נפרד ממרחב גיאוגרפי, חברתי, כלכלי ותרבותי רחב יותר המקיף אותה. בשנת 1915 פרסם את ספרו החשוב ביותר "ערים באבולוציה", שהציג בבהירות רבה את גישתו הייחודית שמיזגה רעיונות ביולוגיים עם מתודות גיאוגרפיות וסוציולוגיות, וגיבשה תפיסת עולם כוללת ביחס לעתיד הערים והציוויליזציה האנושית.
בשנת 1919 הוזמן על ידי חיים ויצמן(נשיא ההסתדרות הציונית באותם ימים) לערוך ביקור ראשון בארץ ישראל, על מנת להשתתף במשימות תכנוניות שונות: בירושלים,טבריה, חיפה והכרמל, ולהכין תוכניות לפרוורים ולערי גנים ברחבי הארץ,וזאת בעקבות המלצות רבות מתוך עבודות ותוכניות קודמות של גדס באדינבורו ובהודו.
גדס גילה הזדהות עם התנועה הציונית, לפחות כפי שהוא פירש את מטרותיה - ליישם ידע מודרני בפתרון הבעיות הכלכליות והחברתיות של מדינה מזרח תיכונית "לא מפותחת".
בשנת 1920 הוזמן שנית לביקור בארץ, הפעם על ידי מאיר דיזינגוף(ראש עיריית תל אביב)על מנת להכין תכנית אב לתל אביב, אשר תשפיע יותר מכל תוכנית אחרת על צורתה ואופייה של תל אביב.
גדס דגל בתפיסה הרדיקלית שהאזור והאזוריות משמשים בסיס לבניה מחדש כוללת של החיים החברתיים והפוליטיים.
הוא האמין שהתפתחות האנושות וחירות האדם מצויות תחת מתקפה משולבת של התעשייה הקפיטליסטית ושל מדינת הלאום הצנטרליסטית, וששילוב הכוחות בינהן הוא הסיבה להולדת ערי ענק, אשר מבזבזות משאבים ואנרגיות, מדכאות את החיים תחת שלטון המכונה והממון וכתוצאה מכך מניבות אבטלה, קלות דעת, חטאים ואדישות , אצלות ופשע.
"ערים" טען גדס צריכות להפסיק להתפשט כמו כתמי שמן ובמקום זאת לצמוח באופן "בוטני".
"יש צורך לגרום לשדה לגבור על הרחוב, לא רק לרחוב לגבור על השדה... תיכנון ערים הוא פיתוח של חיים מקומיים, אופי אזורי, רוח אזרחית, אישיות ייחודית, שמסוגלת כמובן לצמוח ולגדול..."
תכנית גדס בגרסתה המקורית נועדה לכלול לא רק את ת"א, אלא גם את יפו ואת כל האזור סביבן. הוא קבע נחרצות כי לא ניתן
לתכנן את ת"א בנפרד מיפו מבחינה גיאוגרפית, חברתית וכלכלית.
כדי להבין טוב יותר את יחסו של גדס למשכנות העוני של ת"א, יש לחזור לשנותיו המעצבות. בסביבות 1886, זמן קצר לאחר נישואיו, עבר גדס עם אשתו לדירה דלה במשכנות עוני בעיר העתיקה של אדינבורו שבסקוטלנד, במטרה "להכיר" בעוני, בבעיות בריאות ותמותה אשר עלולות להקיף את העיר כולה, אם לא יישמרו בקפדנות תקנות התכנון והבנייה.
גדס התייחס לכך כחוויה חברתית ומדעית מכוננת: "התמודדנו עם לכלוך צפיפות יתר, אי סדר, ותנאי עוני מחפירים..."
בסופו של דבר תכנית גדס עצמה הפכה להיות הבחנה דומיננטית בין הדרום לצפון, בין העיר הלא מתוכננת לעיר המתוכננת, בין מה שנכלל בתוך התכנית ובין מה שנותר מחוצה לה. וזאת כיוון שגדס נדרש לתמרן בתוך מצב עניינים של "הפרדה מחוברת" בין הערים ולנוכח שאיפות האוטונומיה של ת"א.
דיזינגוף מצד אחד היה מעוניין בתוכנית לת"א לבדה, שתתמקד באזור הפיתוח החדש מצפון לעיר הבנויה.ומצד שני גדס לא קיבל שיתוף פעולה מלא מיפו כמו שהתקיים בינו לבין אדריכלי המחלקה הטכנית בעיריית ת"א לקידום התכנית.
וכך הגרעין ההיסטורי של אחוזת בית, נווה צדק, נווה שלום, כרם התימנים (שהיו קיימות כבר כ-40 שנה לפני הכנת התוכנית) ואפילו נורדייה ונווה שאנן (שהוו את השכונות החדשות מראשית שנות ה20 ) שקמו בד בבד עם קביעת קו הגבול בין ת"א ליפו מצאו עצמן במעין "שטח הפקר"שלטוני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה